א · ו · ד · ו · ת
הבאר.
מקום שיש בו מים.
מי אני
שירי פדלון. הקמתי את הבאר כי הייתי שם — בבית מלא, עם אנשים שאוהבת, ולבד ממש.
לא ידעתי בהתחלה שיש לזה שם. חשבתי שאני צריכה לתקן משהו בעצמי. עם הזמן הבנתי שזה לא תיקון — זה מגע. והמגע הזה יכול לקרות בין נשים שמספיק אמיצות לשבת ביחד עם מה שאין לו פתרון קל.
הבאר הוא מה שנוצר מהמקום הזה. לא שיטה — מקום. שתמיד פתוח. שתמיד יש בו מים.
מה מאמינים כאן
הבאר לא עוסק בפתרונות.
הוא עוסק בנוכחות.
הבדידות לא צריכה הסבר
היא יכולה לגור בבית מלא, בזוגיות טובה, בחיים מלאי פעילות. לא תמיד יש סיבה ברורה. לפעמים היא פשוט שם — והדבר הראשון שצריך לעשות הוא להפסיק לצדד בה.
הפתרון לא מגיע מבחוץ
לא מספר מוצלח יותר, לא רשת חברתית רחבה יותר, לא בן/בת זוג שמבין/ה יותר. הוא מגיע מהיכולת לשבת עם עצמך — ומשם, לפגוש אחרות.
נשים יודעות מה הן צריכות
הן לרוב פשוט לא מקבלות מקום לשמוע את עצמן. הבאר לא מלמד נשים מה לחשוב — הוא מאפשר להן לשמוע מה הן כבר יודעות.
קהילה היא לא פתרון — היא הצורה
לא ניתן לפתור בדידות לבד. הדרך מובילה תמיד דרך אחרת — אפילו אחת. הבאר בנוי על ההנחה הזו: שיחה אחת, ערב אחד, שבעה ימים קטנים — כל זה מתחיל במגע.
"הבדידות לא נפתרת עם ידע.
היא נפתרת עם מגע."